תודה על הזכות להיות הבת שלך.

 אין גיל לצער. אין גיל לאובדן.

זוהי אמא שלי.

האמא הגיבורה שלי, שעברה את אימי השואה ושרדה את הנאצים במחנה ההשמדה אושוויץ, את צעדת המוות, שעלתה לארץ ונשלחה לקפריסין, שעבדה למען שרות המדינה כעולה חדשה, שלא יכלה להתגייס לצהל בגלל השרידים הקשים שמחנה אושוויץ הותיר בגופה.

אמא שלי.

שישבה בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה בהר הרצל, בעוד מקריאים מעל הבמה את המכתב האחרון שאביה, סבי, כתב לילדיו, כשנפרד מהם בכניסת הנאצים לעירו.

ולא הזילה דמעה.

אמא שלי.

את, שתמיד התנהלת בנעימות מול כל אדם, שתמיד הקפדת והצלחת להיראות כל כך טוב,

שאף פעם לא הרמת קול, או כעסת באמת, שתמיד שאלתי למה לא יכולתי להיוולד כמוך.

את שנעלמת לי לפני כמה שנים. נשארת כאן בגופך, אבל רוחך האיתנה נעלמה. התפוגגה.

אמא שלי.

אז כן. נעשה איתך חסד אחרון. לא סבלת בלכתך. אתמול החזקתי לך את היד, אמרתי לך שאת משוחררת. שאת יכולה להפסיק להאבק, להפסיק להילחם.

ואת שמעת.

והפסקת.

ולא נשמת יותר.

ונישקתי אותך במצח, נשיקה אחרונה.

וכבר לא היית כאן.

אמא שלי.

ואני עדיין לא מסוגלת להוסיף את ה- ז"ל אחרי השם שלך.

לא מבינה שאת כבר לא כאן איתי.

אוהבת אותך, מעריצה אותך, כואבת הרבה את לכתך. שמחה שאת לא סובלת יותר.

 

שנה חדשה 2024

 

אסור להתרגל

 

סיפורי נרות חנוכה 23

נרות חנוכה של שנת 2023, אינן נרות שמחה.

כל נר נושא איתו מסר.

נר ראשון, של חנוכה, עבור כל משפחות הנרצחים. מי יתן ותזכו לחיבוק נחמה ותקווה בחיים.

נר שני של חנוכה, בתפילה לכל החטופים בכל גיל, בכל מגדר, בכל לאום, שישובו הביתה מהר, לחיק משפחתם, ולעם כולו שמחכה להם.

מי יתן ונראה אתכם איתנו כמה שיותר מהר, ובריאים ככל הניתן בגוף ובנפש.

נר שלישי של חנוכה. הנר השלישי יאיר את דרכם של כוחות הביטחון באשר הם. היו בטוב, חזרו בשלום הביתה. שמרו על עצמכם, וזכרו שאתם חומת המגן של כולנו,.

נר רביעי של חנוכה, עבור כל המשפחות שהתווספו לרשימות השכול של כוחות הביטחון. הדפיקה בדלת, המילים הבלתי נתפסות של קציני הנפגעים, השכול. מי יתן ותדעו שוב שמחה, אופטימיות, ותקווה לימים שפויים.

יקיריכם, בגופם ובדמם איפשרו לנו כמדינה, להמשיך ולחיות בארץ הזו. תודה.

נר חמישי של חנוכה, 23, להחלמת כל הפצועים באשר הם. האזרחים, כוחות הביטחון, החטופים והשבים. החלמת הפצעים בגוף ובנפש. בתקווה לגיוס כוחות, לבריאות טובה, לשיקום. הלוואי.

נר שישי של חנוכה, לחיי כל הניצולים. לחיי השורדים את פסטיבל נובה, שרצו, שהסתתרו, שלא נשמו, שהחניקו אנחות כאב מהפציעות, שהתחזו למתים. לחיי השורדים בממדים בעוטף, שהסתתרו בחדרי הבית, בארון, שחיכו לחילוץ ולא הגיע.. שהצליחו להחזיק מעמד בכוחות לא מובנים.

מי יתן וחוויות היאוש והזוועה יתחלפו בחוויות אהבה ואופטימיות.

נר שביעי של חנוכה, לכבודם של כל הגיבורים, ששמעו את האזעקות בבוקר, שהבינו מהר מאד את הקורה, שלקחו את האוטו שלהם, ושאטו לדרום במטרה לנסות ולהציל אנשים. לא חשבו על עצמם, היו ממוקדי מטרה. לחתור למגע, להרוג מחבלים ולהציל כמה שיותר אנשים. אני מעריצה אתכם, אחי גיבורי התהילה.

את הנר השמיני של החנוכה, את החנוכיה כולה אדליק בהצדעה ובתפילה.

הצדעה לעם שלנו. זה שלא הסס, והתגייס בהמוניו לעזור, להתנדב, לעשות, לשלוח, לבשל, לכבס, לארוז, לקנות. הצדעה לאחים לנשק, לממות המבשלות ואופות, לאלפי המתנדבים שמיהרו הרבה לעשות ופחות לדבר.

ובתפילה ותקווה לימים שקטים של יופי, של אהבה, של רוגע.

לו יהי.

מבקשת...

 

להיות סבתא בישראל, אוקטובר 23

להיות סבתא בישראל זה לזכור את מלחמת יום כיפור, שבימיה היית חלק מהצבא, מהעשייה, מהארוע, ולהבין שעכשיו זו מנת חלקם של בני הדור המאד צעיר.

להיות סבתא בישראל, זה להיזכר בסטטוס של אשת לוחם, במלחמת לבנון הראשונה, כשנשארת עם שני ילדים קטנטנים, כשבעלך בחזית, ללא אופציית תקשורת סלולרית, והתפללת לשובו בשלום, ולראות את הצעירים, ילדים כמעט, נמצאים בסיטואציה זהה.

להיות סבתא בישראל זה לנסות להיכנס לכיתת כוננות עירונית, ואז להבין שאת כבר מעבר לגיל הרלוונטי

להיות סבתא זה לחבק את ילדיך לעטוף את נכדיך, ולתהות איך הגענו לנקודת הזמן הזו שהם רצים לממד ולמקלט, כדרך חיים

להיות סבתא זה לחיות עם ייסורי המצפון שאת לא עושה מספיק, לא חלק מהארוע, לא תורמת את חלקך.

להיות סבתא זה להבין שעם כל המוטיבציה קטיף עכגניות ו/או מלפפונים זה באמת כבר לא תואאם לגב, לברכיים ולמפרקים.

להיות סבתא זה לחפש איפה אפשר בכל זאת להתנדב, ולהתביית על מדידת לחץ דם לתורמים במדא. כי את זה את יכולה לעשות גם בישיבה...

להיות סבתא זה להבין שאם תתפוס אותך האזעקה בכביש בנסיעה, את תממשי את הנחיות פיקוד העורף, ותשכבי לצד הכביש עם ידיים על הראש, אבל לקום, זו כבר משימה כבדה הרבה יותר..

להיות סבתא זה לזכור שאת, כדור ב לשואה, פמפמת משפטים כמו- נזכור ולא נשכח, לא עוד, ועוד כהנה, והנה פוגרומים עשויים להתרחש גם במדינה שלך, ומפלצות דמויי אדם יש גם היום.

להיות סבתא בישראל זה להסתכל על בני גילך, נגררים בכוח הזרוע ובאיומי הרובה לעזה, ולחשוב, איך הם ישרדו בלי התרופות הכרוניות, בלי תנאים מינימלים, בלי חיבוק.

להיות סבתא בישראל זה להפגין עם משפחות החטופים, להסתכל על ההורים, שילדיהם נעדרים, ולהפנים שהם בגילם של ילדייך.

להיות סבתא זה לדאוג, לבכות, לנשום בקושי, ולא להאמין שזו המציאות שאליה גידלת את ילדיך, זו המציאות שלך ושל בני עמך..

להיות סבתא בישראל זה לחזות במודעות האבל האין סופיות, הלוויות שלא נגמרות, ולנסות לעכל שאלה לא זקנים, שמיצו את חייהם ונפטרו אלא צעירים, משפחות, ילדים.

להיות סבתא זה לחפור את עצמך למוות בווטסאפ, בפייסבוק, באינסטגרם, כי זה מה שנשאר לעשות על מנת שלא לאבד את עצמך לגמרי.

להיות סבתא זה לראות את התמונות של הילדים, התינוקות, לשמוע את העדויות, לצפות בסרטים, לחזות בזוועות, ולחשוב שגידלת את ילדיך להיות אנשים הומניים, אופטימים, מאמינים בבני אדם, ואולי, אולי טעית...

להיות סבתא בישראל אוקטובר 23

 

 

 

ואז משהו הפר את השקט

בכל שנה, ולאורך כל השנה, קורה ואני מבקשת סליחה. לפעמים בקול, לפעמים בלב. כבר הבנתי שכשאדם מרגיש פגוע, אל לי להתווכח איתו, שלא התכוונתי, שלא תיכננתי, שלא אמרתי. כי פגיעה היא תחושה סובייקטיבית, ועל סובייקטיבי לא מתווכחים.

אני לא מאמינה בסליחה של יום הכיפורים. כל השנה, אני פועלת על פי מצפוני וליבי, וכשאלה מאותתים לי שיש בעיה, אני מתנצלת.

כי תכלס, כולנו בני אדם. בטוח שחטאתי, פשעתי, שכחתי, אמרתי, לא אמרתי, הגזמתי, פגעתי, כעסתי .

ובטוח שחלק היה בלי מודעות, בלי כוונה, בלי התייחסות, וחלקיק קטן, בחיי שקטנטן, היה טיפונת מודע, מכוון, סיטואציה בה הברקס שלי באותו רגע לא היה במיטבו, לא עבד בזמן, לא עצר את ההתנהגות, המילים, שפת הגוף. ופחות מתעסקת בשאלה אם זה אכן, אם זה קרה, אם זה נחוץ. הרגשתם, נפגעתם, כאבתם, לא לזה כיוונתי. פועלת על פי הנווט הפנימי שלי. מה שנקרא- זה לא אתם, זו אני.

אבל השנה, דווקא השנה, חוזרים לי מראות אחרים. זיכרון אחר. השנה יש לי סליחה גדולה, מאד גדולה, לבקש.

50 שנים.

יום כיפור. אז בשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. אמא שצמה, ואבא אתאיסט, לא צם, ולא מבין איך אמא, ששרדה את אימי אושוויץ, עדיין מאמינה מדליקה נרות שבת, וצמה ביום כיפור. אבל אבא נותן כבוד. סוגר את דלת המטבח כשהוא אוכל.

יום כיפור. יום של דומיה. שקט מוחלט. דממה. תל אביב של שנות המאה הקודמת. לא כתבנו ביום הכיפורים, לא ציירנו, רק קראנו ספרים. לא טלויזיה, לא רדיו, לא נטפליקס. שקט. לא מחשבים, לא טבלטים, לא סלולרים. אף אחד לא צלצל בטלפון. כי לא מתקשרים ביום הכיפורים. אמא היתה יוצאת בבוקר לתפילת יזכור בבית הכנסת, ואני הייתי נשארת עם ערמת הספרים שתכננתי לקרא, ולרוב גם הצלחתי. כי זה מה שעושים ביום הכיפורים. קוראים ספרים.

היום קשה לתאר שקט שכזה. אי אפשר לדמיין דממה שכזו. כבישים ריקים מאדם. אין גם אופניים בכביש. בעצם, תמונות דומות נראו בתקופת הסגר הראשון של הקורונה. מלבד השקט שאין כמותו.

ואז, לפני 50 שנים.

אז בשנת 1973.

אז ב-6 באוקטובר.

הגעתי הביתה ביום שישי מהצבא. ליום כיפור. חופשת שבת/כיפור.

שבת. צהריים. דומייה. שקט מוחלט.

ואז משהו הפר את השקט. משהו מאד לא שגרתי. צלצול של טלפון.

אבא ענה. אמא ואני שנזעקנו להבין מי גס הרוח שמתקשר ביום כזה שקט, עמדנו והבטנו בו. הוא החליף בשקט כמה מילים עם מי שדיבר בצד השני. ואז הסתכל עלי ואמר- מדים. תעלי חזרה על מדים. את חוזרת לצבא.

לרוב הייתי חוזרת בטרמפים. הפעם, אבא לקח אותי לבסיס.

ובדרך לבסיס מכוניות. מי נסע אז ביום כיפור? הרבה מכוניות. נסעו בשקט מוחלט. וחיילים.. הרבה חיילים...והורים של חיילים, ליד ההגה, בפנים מודאגות, פנים של כאלה שכבר ידעו מלחמה מהי. הכביש מלא בהסעות.

ואז, אז נפתחו שערי גהינום.

אז זו הסליחה שעולה לי היום. סליחה גדולה.

סליחה מאלפי לובשי המדים, שיצאו למלחמה ולא חזרו. חלק בגופם, חלק בנפשם.

סליחה שלא השכלנו להתעורר אחרי המלחמה הקשה ההיא, ולבנות מדינה טובה יותר.

סליחה שאיפשרנו להרוס פה את מה שאתם בגופכם ובנשמתכם בניתם.

סליחה מהילדים של 73, שנאלצו גם הם לצאת למלחמות, להיפצע ולההרג.

סליחה שהיום אתם , גיבורי מלחמת כיפור, עדים לניסיון להשמדת מדינת ישראל הדמוקרטית, עבורה נלחמתם, דיממתם, נפצעתם, נהרגתם

סליחה גדולה.